עודד רז

נעים להכיר 🌞
נולדתי בשנת 1979, אני גר עם אשתי ברמת-גן, ושמח לשתף את סיפור המסע האישי שלי.

ההצלחה, הסבל, וחיפוש התשובות

כשהייתי בן 24, נחשפתי לראשונה לעולם "ההתפתחות האישית" במתכונתה המערבית (שקשורה באופן הדוק ל"תרבות הקואוצ'ינג") והוקסמתי לחלוטין מהרעיונות שהציעה: "תהיה מצליחן! צא מאיזור הנוחות שלך! תגשים את החלומות! קבע לעצמך יעדים! עשה יותר! השג יותר! תהיה יותר!".

בהשראת הגישה הזו, עזבתי את עבודתי כשכיר ופתחתי עסק עצמאי משלי, בו עשיתי את מה שהכי אהבתי עוד מהימים בהם הייתי נער: ללמד כיצד להפיק מוזיקה אלקטרונית. הקמתי את אולפן החלומות שלי, פגשתי מוזיקאים מוכשרים, צברתי מוניטין, עשיתי הרבה כסף, היו לי את "הצעצועים הכי טובים", ואפילו את המרובעים בבטן שתמיד רציתי. לפי סטנדרטים מערביים, הצלחתי לסמן V על כל הסעיפים הדרושים על מנת להחשב "סיפור הצלחה אמיתי".

כעבור עשר שנים, במהלכן התאמצתי לגדול ולהשתפר בכל דרך אפשרית, החלו להופיע סדקים בתפישת העולם בה החזקתי: בשנת 2007 איבדתי את אבא שלי למחלת הסרטן, לאחר מכן חטפתי וירוס נבזי שפגם באיכות הראייה שלי, ושבריריות החיים הפכה לברורה אפילו יותר לאחר ששלושה מתלמידי הלכו לעולמם בטרם עת. אחד נפטר ממחלה קשה, אחר נהרג בתאונת דרכים (שייתכן והייתה נסיון התאבדות שצלח), והאחרון נרצח באכזריות בפיגוע טרור בהיותו בן 18 בלבד.

החוויות הטראומטיות הללו גרמו לי להניח סימן שאלה על ערכה של הדרך בה חייתי את חיי. אוקיי, אז אני רץ כמו אוגר על הגלגל הקטן שלי יותר ויותר ביעילות - אבל לאן כל זה מוביל? איזו משמעות יש לכך אם כולם (כולל אותי) נעים באופן בלתי נמנע לעבר זיקנה, חולי ומוות? ומה זה הקיום המוזר הזה, בכלל? איזה מן משחק אנחנו משחקים? אין הגעתי לכאן, לכל הרוחות, ומי אני, למען השם?

בעודי מתייסר בשאלות הללו, מצאתי את עצמי בפתחו של משבר קיומי דכאוני מאתגר, שנמשך למעלה משנתיים. באותה העת, ניסיתי כל דבר שנשא בתוכו הבטחה כלשהי להקלה - אולי אמצא את התשובות בפסיכולוגיה? אולי בפילוסופיה? אולי בעולם המדע? אולי אני צריך ליצור אמנות, לטייל בעולם, לרדוף אחרי הנאות החושים, לפגוש אנשים חדשים, או לעבוד על כישורי המנהיגות שלי? כל אחת מההרפתקאות אליהן יצאתי נשאה בחובה מתנות רבות ערך, עליהן אני אסיר תודה באמת ובתמים. ועם זאת, לאחר כל חוויית-שיא שעברתי, כששכבתי לישון וכיביתי את האור, מצאתי את עצמי פעם אחר פעם מתמודד עם אותה תחושה כבדה: "הכל חסר תועלת, ואני לגמרי לבד".

הכניסה לעולם המדיטציה

פני הדברים השתנו לטובה בשלהי 2015, כששמעתי לראשונה על בודהיזם ועל מדיטציה. למדתי שהבודהה היה מורה בשר ודם (ולא אל), שלפני 2,500 שנים התמודד בדיוק עם אותן השאלות, ולכאורה מצא פתרון בר-קיימא לסבל האנושי. מתוך ההבטחה הזו מצאתי את המוטיבציה למדוט כשעה מדי יום, למדתי עוד ועוד מהחוכמה הבודהיסטית, ויצאתי לריטריטים ארוכים אחת לכמה חודשים. 

בקיץ 2017, התמזל מזלי לגלות את הספר "The Mind Illuminated" שכתב צ'ולדאסה. הספר חולל מהפכה של ממש בדרך בה תרגלתי, ואני יכול לומר בבטחון שרק אז התחלתי למדוט "באמת". לפני כן, בעיקר ישבתי בעיניים עצומות וקיוויתי לטוב.

בזכות "דרך הפיל" שתאר הספר, ההתקדמות הייתה מהירה ואקספוננציאלית. בתוך פחות מחודשיים של תרגול, התרחש דבר שלא האמנתי שיהיה אפשרי: תשומת הלב נשמרה על אובייקט המדיטציה לאורך שעה שלמה, מבלי להילכד בהסחות-דעת או בנדידת מחשבות אפילו פעם אחת.

באותה התקופה חייתי ועבדתי בקליפורניה, כחצי שעה דרומית לסן פרנסיסקו, כך שהייתה לי הזדמנות פז לטוס לאריזונה ולפגוש את צ'ולדאסה באופן אישי. שהיתי במרכז המדיטציה שלו לריטריט-עצמי בן 13 יום, ותרגלתי תחת הנחייתו הישירה. במהלך אותו הריטריט עברתי תהליך מייסר של טיהור-נפש (Purification of Mind), והתעמתתי ישירות עם הפחדים העמוקים ביותר, טראומות העבר וחוסר הביטחון, הן על כרית המדיטציה והן מחוץ לתרגול. למרבה המזל, צ'ולדאסה היה שם עבורי, אישר שאני על המסלול הנכון, והעניק לי את הסיוע וההכוונה להם נזקקתי בסבלנות ובחמלה.

פעלתי בדיוק ע"פ הנחיותיו, וביום העשירי של הריטריט התרגול הבשיל ל"שלב 8" של "דרך הפיל", המתאפיין באיזון נפשי מושלם, שלווה עמוקה, סיפוק מלא, מודעות בהירה ותשומת-לב חדה, שמתמשכים ללא מאמץ. היה זה השלב הראשון של "נירוואנה" - חוויה ישירה של שלוות-אמת. במהלך אותו מצב ניבאני, אני זוכר שנדהמתי: שום דבר פיזי לא השתנה ביקום - לא הבריאות שלי, לא חשבון הבנק, לא הנסיבות, ולא עובדות החיים שגרמו לי לחרדה במשך שנים רבות כל כך. ויחד עם זאת - הנה ישבתי שם, בשלווה מלאה, מסופק ומלא שמחת חיים.

החוויה הייתה מבחינתי הוכחה חד-משמעית שהבודהה אכן ידע על מה הוא מדבר. לפני הריטריט חשבתי שנירוואנה קיימת רק באגדות, מיועדת למישהו אחר שאיננו אני - ואז ראיתי את פניה, והפכתי למאמין. לא נותר בי אפילו צל צילו של ספק. בו במקום, החלטתי שאעשה כל מה שנדרש על מנת להשלים את הדרך, והתרגול המדיטטיבי הפך למרכיב החשוב ביותר בחיי.

חוויית ההתעוררות

מתוך ביטחון ביכולת שלי להמשיך הלאה באופן עצמאי, נפרדתי מצ'ולדאסה וחזרתי הביתה, אופטימי וחדור מוטיבציה. מדטתי כשלוש שעות מדי יום, 90 דקות בבוקר ו-90 דקות בערב. המאמצים נשאו פרי, ובתחילת 2019 הייתה ההגעה הראשונה ל"שלב 9" של "דרך הפיל", שחזרה והופיעה בכל ריטריט מאז, ומדי פעם גם בתרגול היומי. 

ואז -

בשלישי לאוקטובר 2018, בתזמון קולנועי, ביום האחרון של ריטריט בן שמונה ימים, שנה בדיוק לאחר שפגשתי את צ'ולדאסה, התרגול הבשיל ל"שלב 10". מאז אותו יום, יש חוויה מתמשכת של שחרור מסבל, שאיננה בת-חלוף. 

במהלך חוויית ההתעוררות ההיא, שני דברים התבהרו לחלוטין:

ראשית, לא מדובר ב"הישג אישי". ה"עצמי" התגלה כאשליה ותו לא. ההתעוררות לא התרחשה מכיוון שהייתי חכם יותר, אינטליגנטי יותר, או מיוחד יותר מכל אדם אחר. זו הייתה התוצאה הבלתי-נמנעת של תהליך מדיטטיבי שמגיע לבשלות, כמו פרח שנפתח או עץ שנותן פירות. אין אף אחד להריע לו, ואין צורך בתשואות.

שנית, התגלתה העובדה שאם אין "אני", הרי שמבחינה לוגית גם אין "אחר". לב החוויה המודעת זהה לחלוטין אצל כל בני האנוש. בריטריט הויפאסנה הראשון שעברתי באפריל 2016, אמר המורה גואנקה באחת משיחות הערב, שברגע שמישהו מגיע להארה כל מה שהוא עושה זה ללמד את הדהארמה. אני זוכר שכששמעתי את הדברים חשבתי (ממעמקי הדיכאון בו הייתי שרוי אז): "על מה הוא מדבר, למען השם? אם אי פעם אצליח להחלץ מהסבל הזה, אשב על שפת הים ואשתה קוקטיילים!". אבל כשההתעוררות אכן התרחשה לבסוף, והסבל הגיע לידי סיום, הבנתי שזה לא מספיק שהתהליך הושלם רק בעבור המוח שנמצא בגולגולת הספציפית "שלי". בכל מקום בעולם שבו מתקיים סבל, זה בדיוק "אני" שעדיין מקווה להינצל! מסיבה זו, הדבר הטוב ביותר שאני יכול לעשות עם הזמן שלי הוא להורות את הדרך לשחרור מסבל בעבור כל מי שמבקש למצוא אותה; כל ההשתקפויות "שלי" שרוצות להגיע לשלווה.

הקמת קבוצת המדיטציה

מספר שבועות לאחר מכן יצרתי קשר עם צ'ולדאסה, וביקשתי ממנו לוודא שמדובר בהתעוררות אמיתית, ולא באשלייה נוספת שייצר המיינד. תיארתי את המסע ואת ההתנסות בפרטי פרטים, וצ'ולדאסה אישר שזו אכן הגעה לשלב ההארה הרביעי והאחרון (הקרוי "ארהנט", במסורות מסויימות). לאחר שבירך אותי, שאל מהן תכניותי לגבי העתיד. בתשובה, הבעתי את הרצון להפוך למורה, ולחלוק עם אחרים את הדרך המובילה לשחרור באופן פעיל. צ'ולדאסה אמר שזה גם מה שהוא מעוניין שאעשה, והזמין אותי להצטרף לקורס המורים שלו.

הקורס החל בשנת 2019. במהלכו ייסדתי את קבוצת המדיטציה "המיינד מואר", ולימדתי את תכני הספר לתלמידים מישראל. בסוף 2020 הקבוצה התרחבה והפכה לבינלאומית, וכעת היא מציעה הדרכה ותמיכה באנגלית למודטים מכל רחבי העולם, ששמו לעצמם למטרה להגיע אל אותו יעד סביר ובר-השגה של שחרור מלא, קבוע ובלתי-מותנה מסבל על כל צורותיו.

אם קיים בך רצון להצטרף למסע - אשמח לראות אותך איתנו 🌷😃

כמו כן, אני סקרן לשמוע את הסיפור שלך, ואשמח להכיר אותך ולשמוע על השאיפות שלך. לחיצה כאן תאפשר לך לקבוע איתי פגישת זום אחד-על-אחד ללא תשלום ("First Introduction").

תודה על ההקשבה,
עודד